כשיוסי אסולין מדבר על העבודה שלו הוא משתמש במילה “חפיפה”. הוא מדבר על ההסתפרות כאקט יצירתי - כציור על ראש של אשה. לרגע, כשמסתכלים על החדר ושומעים את התשוקה שבה הוא מדבר, אפשר לחשוב שמדובר בסָפָּר. אבל יוסי רק הביא את המספרה הזו מקרית מלאכי. על דלתות הזכוכית של מה שהיה פעם חדר המורים של המחלקה, הדביק את המילים “יום חמישי בשעה 14:00, קרית מלאכי”. קור המזגן, אדי הספריי ורצפת הלינולאום עושים את שאר העבודה - גם הם אומרים ללא מילים את הכותרת, החוזרת על כריכות הספרים, המספרים את סיפורן של ארבע דמויות נשיות, שבאו להסתפר בזמן ובמקום הנקובים.
יש אנשים שעוברים ליד החדר מבלי להיכנס. יש שחושבים שאכן קיימת מספרה במחלקה לתקשורת חזותית, ואין בכך שום דבר מיוחד. ויש שנכנסים, מתיישבים ומדפדפים בסיפורים השונים. הכותרת המילולית של העבודה מתנגשת עם האופי המאוד לא-מילולי של תוכנהּ. כל סיפור וסיפור אכן מופיע בסוף כל חוברת, אך “קריאת” הסיפור מתרחשת ללא הטקסט. האיורים, אשר לכל דמות הותאמו בסגנון שונה, מתארים את סיפור חייה של הדמות, דרך פריזמת המספרה.
אווירת המספרה מייצרת סוג מסוים של דיאלוג. יוסי מאבחן את הצד המאיים של הסיטואציה הזו - אשה יושבת על כסא, מעליה שועט גבר עם סכינים בידיו, שמתרוצצות לכל העברים בתנועות חדות ומהירות. האם זה הבטחון שהנשים נותנות בידי הספר שלהן, שמקרב אותן כל כך רגשית לדמות זו, או שזו הדחקה של הפעולה המאיימת ונסיון בריחה שמחולל את צומת הדרכים הזו שנקראת מספרה? “המקום הזה גורם לאנשים לדבר,” אומר יוסי, “היום בבוקר מישהו אפילו הסתפר פה. הוא שאל אם זה בסדר בדיעבד, אמרתי לו שכל עוד הוא מנקה אחריו, זה בסדר גמור.”





הגיבו