תקלוג

כשמעיפים מבט חטוף בעבודה של עופר להר, נתקפים פאניקה קלה - קיר עמוס דימויים מעולם אחר, שאנו כמעצבים מתעלמים מהם כמעט במופגן, תופס את חלל חדר המדרגות במחלקה. החומרים, שנאספו במשך חודשים מפינות שונות ברחבי התחנה המרכזית, מכילים בין היתר מודעות מטעם הנהלת התחנה, עלוני פרסומת, מחירונים ועטיפות מגזינים -הגורם המאחד את כל אלה הוא הסגנון הססגוני, הצעקני והבוטה, המהווה חלק ממהותה של התחנה המרכזית החדשה בת”א - “עודפוּת,” מכנה זאת עופר. בניגוד לעידון האופייני של בוגרי האקדמיות, הנטייה ברוב החומרים המתפרסמים בתחנה המרכזית היא להשתמש ביותר מהנדרש, ולהעמיס במניפולציות.

את הדימויים הללו מעמת עופר, בספר צנוע מידות, עם טקסטים מתוך חוברת תדמית שיצאה מטעם יזמי התחנה החדשה בשנת 1968, כאמצעי לגיוס משקיעים. החוברת שוטחת בפני הקורא חזון מפואר, טוטאלי, של “עיר תחת גג”. כאילו לא מדובר רק בתחנת האוטובוסים הגדולה ביותר במזרח התיכון, אלא באחד מפלאי עולם. מקום שבו הזמן לא עוצר, בו אנשים מכל רחבי הארץ נפגשים, מבלים, רוכשים וממשיכים הלאה בדרכם.

משהו בחזון הזה הזכיר לי את ספרו של הרצל, אלטנוילנד, בו הוא מספר על פלשתינה כצומת דרכים מרכזית-עולמית. הרצל מפרק את חזונו למערך מורכב של כבישי אספלט, פסי רכבל, עיתונים פרטיים ובתי כלבו שיתופיים - הוא לוקח את החומרים שהיו קיימים בתקופתו ומחיל אותם עשרים שנה בעתיד. בדיוק את זה עשו יזמי התחנה (ללא הידיעה שחזונם אכן יתממש רק כעבור עשרים שנה), שבסופן חזון האוטובוסים הפך לכמעט לא-רלוונטי לגמרי, ואף עיכב פיתוח של תשתיות אחרות, שהיו אולי יכולות להיות חיוניות יותר באיזור שבו קמה התחנה. 

הספר עצמו מעדיף לספק מעט ביקורת משל עצמו, ולהעביר את המסר דרך פריזמה פשוטה אך יעילה - התבוננות. הקשרים שיוצר עופר בין הדימויים השונים לבין הנתונים שהוא מביא, בין אם אלה הטקסטים הנבואיים-לכאורה או התרשימים הממחישים את מצבה של התחנה כיום - מידת הניצול של כל אחת מקומותיה, תחומי הפעילות השונים, שפות ושטח התחנה לעומת מבנים אחרים בארץ (כמו טרמינל 3 של נתב”ג וכיכר המדינה) - מניחים לתמונה הסופית להצטייר בראשם של הקוראים.

מעניין לציין שאת הפרוייקט התחיל עופר דווקא מנקודת מבט של מעצב שרוצה לפעול בשטח התחנה עצמה ולהביא משהו מתוך ההגיון שלו לתוכה. בנקודת הסיום של הפרויקט, דווקא משהו מתוך ההגיון של התחנה לתוך עופר. “אפשר ללמוד מזה,” הוא אומר ביחס לדימויים שעל הקיר, “אנחנו כמעצבים בחיים לא היינו חושבים על פתרונות כמו אלה.”