“לזמן יש כנפיים והוא עף” | ג’ני מייליכוב
“הספר הינו סיפור לילדים והוריהם העסוקים, שמספר על ילדה קטנה שמחפשת מישהו לשחק איתו, אבל מיד מתגלה שלאף אחד אין זמן בשבילה. היא מחליטה לצאת למסע ולמצוא את הזמן כדי לתת אותו לכולם על מנת שישחקו איתה.”
סקיצות מהפרויקט של רות גומרשטדט
“הפרויקט שלי התחיל בכלל כספר אינטראקטיבי לשירים של קדיה מולודובסקי, שירים על ילדים פולניים, עניים ועלובים, אך עם המון שמחת חיים. כשירדתי מהגלות הפולנית, עברתי לאנתולוגיית שירים על ילדים בודדים ומסכנים שהתעללו בהם ועזבו אותם. כשאמרו לי שדכאון זה לא מה שהולך היום בשוק, עברתי לנושא הסופי - שירים על חלומות. בכל זאת, משהו מהרוח הדכאונית שאיתה התחלתי את הפרוייקט נשארה לכל אורך הדרך. כששברתי לכיוון צבעוניות שמחה זה יצא מקושקש ולא מספיק טוב, לכן נשארתי עם הצבעוניות הנוכחית.”
ממש נעים פה | טימור דברה
ב-”Alles Gute” אפשר למצוא הרבה שמחת חיים, אהבה לאיור, חדוות עשייה ובעיקר - כיף. בתור מי שעוד לא ביקר בגרמניה, אני נתקף קנאה בכל פעם שאחד מאלה שכן היו שם מתחיל לספר על התקופה שבילה שם. חלק מתחושות הקנאה נגרמו בעיקר מכך שלא ידעתי באמת על מה הם מדברים. מתוך האנקדוטות והסיפורים של מי שחוזר מעיר גרמנית זו או אחרת, אפשר להתחיל ללקט פיסות של מידע, אבל מה שבאמת גרם לי להבין מה קורה שם, בגרמניה המשוגעת הזאת, זה הספר הקטן הזה.
מחשבה אחת על בדידות | יוני בועז
הספר המאויר “שימותו” מקבץ שלושה סיפורים שונים של אתגר קרת. הסיפורים מהלכים על הסקאלה שבין ריאליזם לסוריאליזם, והבחירה לקבץ את שלושתם יחד בצורה זו מעניינת באופן שבו הן מתחברות זו לזו. להלן כמה כפולות מתוך הספר.
רק כשאני עוצם את עיני | פליקס ספיבק
”מטרתי היא לגנוב משהו ממזוודתו של המוות, ללכוד ולהציג מספר גרגרים שיוכלו לספר על כלל החומר ממנו באו.” כך כותב פליקס ספיבק בדברי ההסבר לעבודתו, “מחשבות על הליכה”, ספר נוגע ללב, מעין פורטרט של תקופה, של דור. “זהו ניסיון לחדור אל תוך ארגון ‘לוחמים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים’ דרך זוג עיניים בודדות, עיניו של משה וייצמן, ולחשוף את חבריו ואת הפעילות שמתקיימת בו. כיום הארגון נמצא בשלביו האחרונים ועובר תהליך של דעיכה מפאת גילם המתקדם של חבריו.”
סקיצות מתוך הקליפ של אלישיב לוין
החלטתי שיהיה מעניין להראות גם תהליכי עבודה. במקרה זה מדובר בקליפ לשיר של אסף אבידן והמוג’וס מאת אלישיב לוין. הקליפ מוצג גם כחלק מהלופ המחלקתי באודיטוריום, וגם כמוצג בפני עצמו בחלל הקפטריה, שם ניתן לראות את קרון התיאטרון המוחשי, שיצר גדי מאיר. בהמשך ניתן לראות סקיצות מתוך תהליך העבודה ופריימים מתוך הקליפ הסופי.
תחנה ישנה-חדשה | עופר להר
כשמעיפים מבט חטוף בעבודה של עופר להר, נתקפים פאניקה קלה - קיר עמוס דימויים מעולם אחר, שאנו כמעצבים מתעלמים מהם כמעט במופגן, תופס את חלל חדר המדרגות במחלקה. החומרים, שנאספו במשך חודשים מפינות שונות ברחבי התחנה המרכזית, מכילים בין היתר מודעות מטעם הנהלת התחנה, עלוני פרסומת, מחירונים ועטיפות מגזינים -הגורם המאחד את כל אלה הוא הסגנון הססגוני, הצעקני והבוטה, המהווה חלק ממהותה של התחנה המרכזית החדשה בת”א - “עודפוּת,” מכנה זאת עופר. בניגוד לעידון האופייני של בוגרי האקדמיות, הנטייה ברוב החומרים המתפרסמים בתחנה המרכזית היא להשתמש ביותר מהנדרש, ולהעמיס במניפולציות.
שועל וקיפוד | מעין מלכה ואלעד פלק
בתחילת הסמסטר הראשון, שיכנע אותי חברי הטוב מעין להירשם לקורס בשם “הכנה לפרויקט גמר” בהנחיית ג’ויס בול, מפיקת סרטים אמריקאית. הוא סיפר בהתלהבות שמדובר בקורס רציני שאפשר לנצלו לטובת פיתוח הרעיון לפרויקט הגמר כבר בסמסטר הראשון - דבר שלא כל כך מקובל במחלקה לתקש”ח. אני בסופו של דבר נרשמתי לקורס, וזכיתי בכרטיס לשורה הראשונה בצפייה בהתגבשות פרויקט השקשוקה. ג’ויס הטילה על כולנו את אימתה, אבל אני לא חושב שמישהו לקח אותה ברצינות שלקח אותה מעין. היא הכריחה אותנו לעבוד מסודר, עם קלסר הפקה ולוחות זמנים, ואמנם כולנו הגשנו אותם מלאים בסוף הקורס, אבל רק הקלסר של מעין ואלעד המשיך לתפוח.
ספר, סיפור, מספרה | יוסף אסולין
כשיוסי אסולין מדבר על העבודה שלו הוא משתמש במילה “חפיפה”. הוא מדבר על ההסתפרות כאקט יצירתי - כציור על ראש של אשה. לרגע, כשמסתכלים על החדר ושומעים את התשוקה שבה הוא מדבר, אפשר לחשוב שמדובר בסָפָּר. אבל יוסי רק הביא את המספרה הזו מקרית מלאכי. על דלתות הזכוכית של מה שהיה פעם חדר המורים של המחלקה, הדביק את המילים “יום חמישי בשעה 14:00, קרית מלאכי”. קור המזגן, אדי הספריי ורצפת הלינולאום עושים את שאר העבודה - גם הם אומרים ללא מילים את הכותרת, החוזרת על כריכות הספרים, המספרים את סיפורן של ארבע דמויות נשיות, שבאו להסתפר בזמן ובמקום הנקובים.
לצבוע את הכל | נירו טאוב ומאיר סדן
אם שואלים אותי, הסיבה שלמדתי ארבע שנים בבצלאל היא כדי להתערבב. מבחינה סגנונית - כלומר, לראות איך אנשים אחרים מתמודדים עם “פעולת העיצוב” - וגם מבחינה אישית. נירו טאוב, השותף שלי לפרויקט הגמר, שיתף איתי פעולה בעבודות רבות במהלך הלימודים (ולא רק הוא, למעשה רוב הפרויקטים שלי בשנים ג’ ו-ד’ בבצלאל היו שיתופי פעולה) ואיתו אפשר לומר שהתערבבתי עד הסוף. במידה רבה השפענו אחד על השני כך שבמקרים שונים אימצנו דפוסים האחד של השני, כמו למשל הגיון צבעוני, שניתן לומר שהתבשל מהנטייה של נירו לצבעוניות עזה ומהבחירה שלי להשתמש במגוון גדול של צבעים.